עדי פארן שלנו
עדי פארן נולד בקיבוץ דליה בשנת 1987, בגיל 5 עבר עם הוריו איתי וורד ועם אחיו נווה לבאר שבע.
מילדותו בלט עדי בטוב ליבו שנינותו תובנותיו, באהבתו למשפחתו, לחבריו ולשמחת החיים
עדי למד בביה"ס מולדת עד כיתה ו' את שנות החטיבה והתיכון למד במקיף ו'.
הוא הצטיין בתחומים הריאלים בעיקר במתמטיקה, פיסיקה וכימיה. אהב את החיים במלוא מובן המלה והיה תמיד מוקף בחברים.
עדי ידע לתמרן היטב בין ההשקעה והרצינות שנדרשו ללימודים לבין הקדשת זמן לבילוי עם החברים, למשחק הכדורסל שאהב במיוחד כולל צפיה בליגתה NBA, לריצות שדה ומדי חורף, לסקי שלג באתרים המקסימים שבאלפים.
עדי היה מעורה היטב באקטואליה, הוא התמקד בחשיבות הראיה החברתית ובצדק חברתי, הוא ניחן בכישורי שכנוע והנחלת ערכים, עולמו של עדי היה מושתת על ערכי משפחתיות, אהבת האדם, חברות, צדק ותרומה משמעותית לחברה, את כל אלה תיבל עדי מדי יום בשמחת חיים סוחפת ובהומור ציני משובח.
את ערכיו הצליח עדי להעניק ולהנחיל באהבה ובתבונה לסובביו עד יומו האחרון.
למרות אפשרויותיו להשתלב בעולם האקדמיה בזמן שירותו בחר עדי לשרת ביחידה קרבית, בתותחנים, כיוון שראה בחיל זה שילוב מעניין בין הפעילות הקרבית להתפתחות מקצועית ובעיקר אפשרות להשתלבות במסלול פיקודי מהיר.
עדי שירת תחילה בחיל התותחנים בגדוד "רשף", לאחר סיום קורס קציני תותחנים במגמת קישור שירת כקמב"ץ ארטילריה בחטיבה 7 ובהמשך בגדוד "קרן", כמפל"ג במחזורים נובמבר 07 ואוגוסט 08, כסמסו"ל מחזור בני ישיבות מרץ 09 ובקורס הכנה לקצונה בדצמבר 09.
הוא ראה בשירות הקרבי ובמיוחד בחינוך, בפיקוד ובהדרכת חיילים מטרה חשובה שלמענה תרם כמיטב יכולתו.
בכל מהלך שירותו התבלט עדי ביחסו האנושי כלפי חבריו פקודיו ומפקדיו, על פי דרכו החייל הוא קודם כל אדם שיש לפנות להגיונו, דרך הקשר האישי והעבודה האנושית, על המפקד מוטלת החובה לסייע בהבניית הביטחון האישי המקצועי ובמוטיבציה.
אדם המאמין ביכולותיו ומתנסה בשיתוף פעולה יהיה חייל משמעותי ואיכותי יותר.
לעדי היה קשר מיוחד וחם עם סבו, יצחק מרמלשטיין, ניצול השואה, עם השנים מינף עדי את זכרונות סבו לחלק מתובנות חייו ויצק אותן כחלק משמעותי מהשיחות שניהל עם חבריו ובתכני השיעורים שהעביר לפקודיו.
עדי דגל בעזרה ההדדית ובחשיבות תרומה משמעותית של כל אחד למאמץ המשותף, עדי נהג לומר לחייליו : "גם כשקשה לך תמיד יש מישהו שקשה לו יותר ותפקידך לעזור לו…"
לכל אורך תפקידיו כקצין ראה עדי לנגד עיניו את טיפוח פקודיו, הוא לא וויתר על אף אחד והשקיע רבות ביחס האישי גם בזמנו הפרטי .
עדי בלט גם בידע המקצועי ותרומתו הרבה בשדרוג לימוד אמצעי הלוחמה בלטה כחלק מרצונו לסייע בהעצמת יכולותיהם המקצועיות של כל חייליו.
העזרה לחיילים הבודדים בצבא, למאמצי קליטה בארץ והסיוע לחיילים שלהם קשיים בבית היו נושא קרוב לליבו, הוא דיבר הרבה על המחויבות של החברה בארץ לתת להם ברוחב לב בית ויחס חם כמו במשפחה ועל החשיבות של כל אחד להושיט את ידו במה שאפשר כדי לסייע.
עם שחרורו יצא עדי לטיול לדרום אמריקה, טיול עליו חלם ואליו התכונן ממש כמו למבצע צבאי עם הרבה התרגשות אך לא לפני שהתקבל ללימודי הנדסת בניין באוניברסיטת בן גוריון.
גם בדרום אמריקה, בנוסף לבילוי ולמסע עם חבריו, המשיך עדי לראות עצמו מחויב לערכי החברות והעזרה ההדדית עם שפע של הומור ושמחת חיים.
בתכנונו וחלומותיו להמשך דרכו נהג עדי לשתף את חבריו ברצונו לסיים לימודיו, להקים משפחה ובהתלבטות בין האפשרות לשוב למערכת הצבאית או לצבור ניסיון בהנדסת בניין, בנוסף חשב גם להמשיך ללימודי חינוך ולבנות את דרכו במערכת החינוך כמנהל. בכל חלומותיו בלט הרצון להתפתחות האישית במקביל לתרומה למדינה והכול באזור הנגב.
בטיול בדרום אמריקה מצא עדי את מותו, הוא נהרג בתאונה בבוליביה כשכל חלומותיו ואהבותיו שזורים עמוק בלבו ובלבבות משפחתו וחבריו. עדי הותיר לנו, למשפחתו, צוואה לא כתובה, להמשיך את דרכו, לשמור על שמחת החיים, להוביל את חשיבות רעיון השרות המשמעותי, הפיקוד ובעיקר הסיוע לחיילים בודדים וחיילים הזקוקים לסיוע ותמיכה כדי להצליח להשתלב בחברה לאחר השרות.
