כתב נועם שפירא, חבר של עדי ל30 יום למותו:
שלום לכולם!
קוראים לי נועם, החבר הכי טוב שלי עדי.
את עדי אני מכיר מכיתה א ומאז לא נפרדנו, בבית הספר היסודי, כמו שורד ואבא שלי מספרים, כבר ביום הראשון בכיתה א' שנינו לא רצינו להיכנס לכיתה, וההורים שלנו היו היחידים שנאלצו להישאר.
המשכנו יחד לחטיבת הביניים ולתיכון, נסענו יחד לפולין, התגייסנו לצה"ל ובשבתות הקצרות של עדי וברגילות בילינו ברביעיה שלנו: עדי, טל, ניר ואני יחד.
גם לדרום אמריקה טסנו יחד, עדי למעשה מלווה אותי כמעט בכל זיכרון שיש לי מחיי !!
להלוויה לא הצלחתי להגיע וברשותכם אני רוצה לפנות לעדי, (לבקש אישורו) ולספר לכם קצת עליו:
שלום אחי , חבר יקר!
אני לא מאמין שכבר חודש עבר בלעדיך.
החיים מאז הם לא אותו הדבר. כל דקה , כל שנייה, כל רגע, אתה נמצא במחשבות שלי, אני מתגעגע אליך מאד!
ב22 לפברואר טסנו יחד לעשות את ה"טיול" של אחרי הצבא, הטיול של החיים.
לא הפסקנו לחייך אפילו לשנייה, עשינו כיף כמו שלא עשינו בחיים.
כמה שהכרתי אותך וכמה חוויות שעברנו, אף פעם לא ראיתי אותך כה מאושר כמו בטיול הזה, בטיול התגלה הצד המשוחרר יותר שלך, הצד השמח יותר.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שחיית את הרגע בלי לחשוב יותר מדי קדימה, חשבת רק על דרכים להנות ובאמת נהנתה.
אתה לא הטיפוס שצריך היה למות בטיול שכזה, אתה בן אדם שלא הייתה לו טעות אנוש מעולם .
כמו ששנק אמר לי אחרי שהתאונה קרתה שאתה לא החבר שהיינו צריכים לדאוג לו שמא יקרה לו משהו ובסופו של דבר זה קרה לך , לבן אדם שהכי לא מגיע לו שזה יקרה.
אתה בן אדם מאד אחראי , חושב תמיד קדימה ולכל דבר היית מוצא את הפיתרון הנכון והקל ביותר.
כל החיים אני אזכור, אדבר עליך ואזכיר אותך. אזכיר כמה בן אדם טוב היית,כמה אחראיות, אושר , אהבה ועזרה לזולת היו בך.
תודה לך על שנתת לי להיות חלק מחייך.
היו לנו עוד כל כך הרבה תוכניות יחד, אתה לא יכול ללכת ככה ולהשאיר אותנו פה לבד!
אני צריך אותך, את העזרה שלך, את העצה והתמיכה, אני לפחות רוצה לתת לך חיבוק אחרון.
אולי ככה זה העולם? עולם אכזר, הוא לוקח את הטובים ועכשיו הוא לקח את הטוב ביותר.
אנחנו מנסים להתחזק יחד עם החברים , עם המשפחה, רק שתדע שיש לך משפחה מדהימה, ורד, איתי ונווה- אני מאד אוהב אתכם, מעדי שמעתי סיפורים על כל שאר המשפחה ולצערי בנסיבות הטרגיות הללו זכיתי להכיר אתכם אישית, להתאים פרצופים לסיפורים המדהימים שעדי סיפר לי ולראות כמה הם נכונים.
אני יודע שאם היית שומע מה סיפרנו לאמא שלך עליך , היית כועס עלינו מאד, מכיוון שלא סבלת שמדברים עליך או שמספרים דברים שעשית.
כזה בן אדם היית, טוב וצנוע, את מעשיך הטובים היית עושה מהלב, מתוך אהבה ורצון טוב ולא כדי שיעריכו אותך יותר.
כל ערב היינו יושבים בקראוון, הזולה שכל כך אהבת.
כל ערב לפני יציאה או סתם כשבא לשבת היינו נפגשים בקראוון- אתה היית יורד עלי, על הנרגילה, היינו צוחקים קצת על טל, מעבירים כמה שעות ורואים סרטים.
אח יקר, אהבתי אותך, אני אוהב אותך וכל החיים שלי אני אוהב אותך, מחבק אותך חיבוק אחרון.
ושוב תודה לך על כל מה שהיית בשבילי,
אזכור אותך לעד, חברך נועם.
* כתב נועם שפירא , חברו הטוב של עדי מאז כיתה א', נועם טייל עם עדי כחודשיים בדרום אמריקה היה אמור להמשיך עם עדי וחבריו בפרו.
