ארבע שנים בלי עדי.
עברו ארבע שנים ואנחנו עדיין מחכים שתחזור מהטיול בדרום אמריקה ותתחיל ללמוד הנדסת בנין באוניברסיטה.
נפרדנו בלילה לפני הטיסה ומאז אני נזכר הרבה, איך חיבקתי אותך, ואתה היית כולך מאושר לקראת הטיול הגדול.
החלטנו על קברך הפתוח להמשיך בלעדיך ולא להיכנע לכאב והעצב. הזמן מרפא אותנו לאט ובעדינות והמחשבות השחורות והכואבות מתחלפות באופק בהיר יותר עם תקווה.
החברים הקרובים שלך מסיימים בימים אלו את האוניברסיטה, משתלבים במעגל העבודה, מבלים, משחקים כדורגל וכדורסל ומבקרים אותנו המון.
במפגשים הנעימים האלה, אתה תמיד נמצא וביחד אנחנו מתגעגעים, מתנחמים, ומתעודדים להמשיך קדימה. כול יום הולדת שלך הוא יום קשה שבו הלב נשבר מהרהורים, מה היה קורה אילו נשארת. אייפה היית היום ואיזה אושר הפסדנו.

יש כמה רגעים אתך שתמיד נעים לי להיזכר בהם.
בזמן השרות שלך כקמב"ץ ארטילריה ברמת הגולן, אספתי אותך מהאוטובוס האחרון מאוחר בלילה.
הגעת הביתה עייף ורצוץ אחרי אימונים מפרכים. אמרת שאתה צריך לקום מאד מוקדם ואני חשבתי בליבי איזה עונש… כשהתעוררתי אחרי 3 שעות, ישבת כבר בסלון מגולח ומצוחצח עם חיוך, כאילו ישנת ונחת לילה שלם. בדרך סיפרת לי בהתלהבות על המשך האימון המתוכנן. הרגשתי גאווה גדולה שיש לך כזו מוטיבציה ומסירות לתפקיד. הרגע הזה של החיוך שלך בבוקר תמיד חוזר אלי.  מי שהכיר אותך, ודאי זוכר את  אופי החזק, וגם הרך כשצריך,  מחייך בשקט ונותן הרגשה שיש על מי לסמוך.

אימא ממשיכה עם הפעילות להנציח את דרכך בהרצאות מרתקות לקורסים למפקדים צעירים. במקביל, היא פועלת לקידום הפרויקט של  מרכז למנהיגות וערכים.

הזיכרונות ממך נותנים לנו המון כוח וגם קצת נחמה.
נמשיך לאהוב ולהתגעגע אליך עד עולם. אבא.