לעדי,                                                  23.5.13
שוב הקיץ מתקרב, שנת הלימודים עומדת להסתיים, מוקדם בבוקר חובבי הכדורסל משכימים לסדרות הגמר של ה NBA. איך אהבת לשחק כדורסל!
הרבה זמן עבר מאז שנפרדנו בערב לפני שטסת לטיול בדרום אמריקה.
אני חוזר ומנסה להיזכר על מה בדיוק דברנו אתך באוטו, איך הרגשת, איך נישקתי אותך והתחבקנו כשעמדנו מחוץ לרכב, לפני שעלית לבית של דור.
מדי פעם אנחנו שומעים את המשפט "זה בטח נורא קשה לכם".
בחרנו, וזה בהשראתך, להמשיך וליהנות מהחיים למרות שזה קשה ולא מובן מאליו, אבל מבחינתנו אין דרך אחרת.
מתמודדים עם הקושי והכאב הגדול שהשארת במשפחה, ועם הזמן שעובר,
ועם המון תמיכה מהחברים היקרים שלך, יש לנו במשפחה גם שמחה ואושר.
לחיות בתוך צער ולשקוע באבל –  זו לא הייתה הדרך שלך ולא תהיה שלנו.
החיים הקצרים של עדי היו מלאי תוכן עם המון תקווה ואהבה לסובבים אותו.
אנחנו מרגישים שהרוגע והשלווה האופייניים לך, ממשיכים לעטוף אותנו ואת חבריך הקרובים ומכוונים ביד בוטחת להמשיך קדימה גם בלעדיך.
עם הזמן אנחנו לומדים לחיות עם הגעגועים אליך ולהתרגל למחשבות המעיקות. כמה אתה חסר לנו במשפחה, בעיקר ליד שולחן השבת ובערבי חג.

החיוך הצנוע שלך והתמימות של ילד שלוקח הכול בקלות ממשיכים לחיות בליבנו. התמונה שבה אתה צוחק ומתמוגג במהלך פעילות בקורס קצינים עם ילדים – היא זיכרון יקר של  עדי במיטבו.
צחוק בריא ללא חשבון, שיודע למצוא את האושר בדברים הקרובים והפשוטים.

שלוש שנים עברו מאז נטענו שתיל זית שברירי ורך על הקבר.
כמו בתמונות האחרונות שלך מהטיול, כשאתה עומד עם הכתפיים הרחבות והגוף הבריון והבוטח שלך, כך גם השתיל מטפס ונהיה לעץ מרשים.
הטבע ממשיך לפרוח באביב, ציפורים מצייצות בין הענפים הירוקים שנעים ברוח. המקום המרוחק שבו השארנו אותך לבד, הופך למקום עם חיים, עם פרחים ותקווה.
אימא ממשיכה ומפתחת את הפעילות האינטנסיבית של הרצאות ומפגשים עם מפקדים צעירים ביחידות הקרביות בצבא הסדיר ואפילו לשירות בתי הסוהר כבר הגיעה.
זה כל כך מתאים לאופי שלך, להדריך ולהשקיע בחינוך, ונראה שמצאת את הדרך להעביר לה את הכוחות והאמונה הגדולה שלך.

עדי בן יקר שלנו, אוהבים, מתגעגעים וזוכרים אותך באהבה גדולה לעד.
אבא