לפני 22 שנה קיבלת את התואר אחי הבכור, והיום, שנה לאחר מותך הארור אני רוצה לומר לך תודה, תודה על שגרמת לי להסתכל על החיים כמו שרק אתה יודע.
מהזיכרון הראשון שלי ידעת לתת את המילים הנכונות, לכעוס כשצריך ולהיות אתי בכל אותם רגעים שרצים לי בראש בכל החלטה משמעותית בחיי.
תודה על מה שהשארת לחבריך ולפקודיך! במהלך השנה האחרונה, מאות אנשים שסבבו אותך בחייך, כתבו וסיפרו לנו על העדי שלהם. כל סיפור שכזה מחייה את דמותך בעיניי וממלא את החלקים החסרים לי בסיפור חייך.
תודה על אינספור חוויות שגורמות לי לחייך, וסליחה על העצב שעולה במחשבות על מאגר החוויות הסגור שלא ימשיך להתמלא.
חשוב לי שתדע שמילותיי אינן כתובות ברוח העצב שמלווה בגאווה, אלא בגאווה שמלווה בעצב, כמו לפני מותך ועד יומי האחרון, אין יום שלא עוברת לי בראש ההסתכלות על דמותך כאל בן-אדם אהוב, שזכיתי לקבל ממנו את מלוא החום והתווית הדרך הנערצת שלך.
גאווה זו היא שממלאת אותי בכל יום כבר שנה שלמה וגוברת על העצב מהחוסר הענק שלך.
תחושה זו ממלאת גם את ההורים, שמרימים את הראש, ומעניקים מחסרונך הנצחה בצלמך.
עדי, חסר לי המבט שלך, המבט המחויך שנתת לי בכל פעם שנפגשנו אחרי כמה שבתות שסגרנו, המבט הגאה על כל מה שגרם לך להיות מבסוט עליי,
תודה על המבט שמסתכל עליי מלמעלה ונותן לי כוח להמשיך את דרכך.
אוהב, נווה.
