הספד בהלוויה – כתב גיל אלן, בן דוד של עדי:
עדי בן דודי שנולד וגדל לידי
בקיבוץ בין דשאים ירוקים ושבילים
ועבר לעיר הגדולה בין חולות זהובים וגמלים.
את הנגב הפריח ובכל הוא הצליח.
והנער גדל ולבש את מדיו
ויצא אז לשמור על אחיו ורעיו
ועדי כה אהב את החיים בירוק
שמילאו את נפשו בשמחה ובצחוק,
והיו השנים קשות מהיום
והארץ נוגפה מצפון ודרום.
ועדי לא פחד
והכול הוא שרד.
ועברו השנים ועדי אז רצה
לצאת לחופשי, לחפש הרפתקה.
ארז תרמילו ונשק לכולם ויצא לטייל אל מעבר לים.
וישב לו מלאך בשמיים לבד
וחשב לעצמו "עצוב לי בדד"
וראה הוא אי שם על ההר עומד לו בחור
וירד משמיים באותו יום ארור
וניגש אל העלם והחל הוא אומר:
"עצוב לי למעלה ואין לי חבר"
"למטה בארץ שמחים ויפים הם כולם,
אבחר לי אחד מבני האדם!
שאיתי ישב ויהיה לצידי
ואת עולמי יקשט ויהיה לי עדי!"
והמלאך אז שאל את עדי
"את מי אבחר שיהיה לידי?"
ועדי אז עצם את עיניו וחשב
על הוריו, אחיו ורעיו
ואמר לו "אני!"
"אני אהיה לצווארך העדי
וטוב יהיה לך עמדי"
"רק הנח לכולם
קח אותי במקומם!"
ועדי לא פחד באותו יום מקולל
גם כאשר התהומה צלל
עדי היקר, בן דודי
שכבר לא אזכה לראות לידי
שוכן לו עכשיו במרומי הרקיע
הכוכב הבוהק ביותר שניתן להצביע
בכל שנה עליך אספר לילדי
ואסביר לו מדוע כואב הוא ליבי.
כשיגדל הילד וכבר לא יאחז בידי
אדאג שידע הכול אודותיך… עדי.
