עדי

זה עוד בוקר יום רגיל ואני יושב באחת ההרצאות. לעיתים קרובות יוצא לי במהלך ההרצאה לנדוד במחשבה, אל מקומות, אל חוויות אל חברים. לא פעם עדי אני חושב עליך. ארבע שנים חלפו, ארבע שנים בלעדיך, ארבע שנים מאז היום הנורא בבוליביה בו נודע לי שאתה אינך. לרוב, הזמן מטשטש ומקהה את חריטות העבר מזיכרוני, אך את היום הזה אני זוכר חד וצלול.

המרצה נכנס לכיתה כולם ישובים ושקטים ואני חוזר אל אותו יום ארור. היה זה בוקר של טיול ואחרי שבוע ללא אינטרנט החלטתי ללכת לחנות המקומית. ראשונות נתקלתי בהודעות בהולות מגל ודרור שקראו לי להתקשר בהקדם, בדיעבד כדי שלא אשמע דרך כתבה סתמית באינטרנט על מותך, אך לשווא, מיד התקשרתי לגל, סירבתי להאמין שזה אכן קרה אך בפיו לא הייתה ישועה. יצאתי מהחנות והתחלתי לשוטט ללא מטרה בעיירה השכוחה, מנסה לעכל ללא הועיל. לקראת צהריים חזרתי להוסטל, חבריי לא הבינו לאן נעלמתי ולי אין תשובה. נשכבתי על ערסל מתחת לעץ, אל מול נחל עצום ושקט, הפעלתי את נגן המוזיקה וכמו עוצר את הזמן מלכת, שמתי את האוזניות על האוזניים ושקעתי במחשבות עליך. הנחל הזה בפשטות שלו בשקט שלו בכוח שלו כל כך הזכיר לי אותך. לעת ערב החברים קראו לי לאכול, אך לא יכולתי לקום, חששתי שאם אקום אאבד אותך לעד. לא הייתי מוכן עדיין לעזוב את הנחל הזה, לעזוב אותך.

אני מרגיש נגיעה בכתפי, חברי ללימודים מנסה לשאול אותי משהו בעודו מצביע על הלוח. אני, מפחד לדבר פן יישבר קולי ויחשוף את הרגשות המציפים בי, משיב בהבעת פנים לא יודע. ובעוד המרצה שוטח את תורתו בקהל הסטודנטים, אני מטייל אל עבר ההליכות שלנו יחד חזרה מבית הספר, היציאות בימי שישי בערב אחרי עוד שבוע מתיש בצבא ומשחקי הכדורסל שלאחריהם. בלי הצגות ובלי מסכות, עדי, תמיד היית אתה ללא תלות במקום בזמן ובחברה.

התנצחות בין המרצה לאחד הסטודנטים שוב מחזירה אותי למציאות, הסטודנט מערער על אמיתות דבריו של המרצה בזלזול והתרסה, אתה עדי יושב לידי ומניד בראשך, מנסה לומר לו לסטודנט שזו אינה הדרך, כאילו אינך יודע שרק אני רואה ושומע אותך. עדי מחנך היית בכל איבר מאיברך, לא בכדי בחרה ורד אמך להנציח אותך דרך שירותך הצבאי, ודרך חינוך דור המפקדים הבא לערכים בהם דבקת.

לפתע המרצה קוטע את הוויכוח באומרו "ואם ואם הבעיה היא כמתואר נקודה". אך כאילו פתח תיבת פנדורה, אני חושב על האם האלמותי, ואם היית פה איתי עכשיו? פרץ של תמונות ממלאות את ראשי. אני רואה אותנו ביום פתיחת הסמסטר, יושבים על הדשא עם כוס בירה ביד, בוחנים את הסטודנטים העוברים ושבים. אתה לומד הנדסת בנין כמו שתמיד רצית, כשלפתע מגיעה החברה שלך, אותה הכרת כאן על הדשא הזה, עת שעזרת לה למצוא את דרכה בסבח הבניינים לאחד משיעוריה, ומיד שבית אותה בקסמיך, בפשטות וברוגע הקורנים ממך וברצון לעזור ללא תמורה. אתה עוטף אותה בידיך ומשרה עליה ביטחון כהייתה היא מוגנת בידי אלף צבאות. ליבי יוצא אל האישה שאיבדה את גבר חלומותיה בלי ידיעתה.

הרחש בכיתה גובר ההרצאה הסתיימה, אני מקפל בזריזות את חפציי לתיק ומנסה לחמוק מהכיתה, אך ללא הצלחה, אחד מחבריי פונה אליי ומספר לי משהו בטון מבודח, אני מחייך חיוך מאולץ מכחכח בגרוני, ומנסה לומר משהו שלא יחשוף את הדרך בה ביליתי את השעה האחרונה, חבר נוסף קורא לנו להצטרף לחבורה, אנו יוצאים מהכיתה, אני הולך מאחוריהםמאט את צעדיי ובלי ששמו לב נשאר מאחור. אני מתיישב על הדשא נשען על עץ, מדליק את נגן המוזיקה, וכעוצר את הזמן מלכת שם את האוזניות על האוזניים ובוחן יחד איתך עדי את העוברים ושבים.
כתב טל יהודה אזכרה 4 שנים 12.6.14 .