עדי ! פאזוס ! חבר יקר שלנו !
אנחנו עומדים ולא מאמינים, איך אפשר להספיד חבר יקר כמוך ?!
איך אפשר להיפרד מאישיות מדהימה כמו שלך ?!
ראשית ההיכרות שלנו עוד בכיתה א', בבית ספר מולדת, היית תלמיד מבריק וילד בוגר, תמיד מחייך ואוהב
את החיים. במשחק הכדורגל או הכדורסל כולם רצו לבחור אותך אליהם לקבוצה. כולם אהבו אותך.
היית נכנס לסל כמו שור, פחדנו לעצור אותך ולמרות הכל תמיד היית עניו, ביישן, אדיב מגיל כל כך צעיר.
כולם רצו תמיד בחברתך…
המשכנו ביחד גם בתיכון, כשכולם השטתו – תמיד היית מרסן. כשמישהו נכשל – תמיד היית מעודד, מחייך,
מחזיר לפרופורציות ובציניות השנונה שלך גם הצלחת להצחיק…
בלימודים כיוונת גבוה, הכי גבוה שאפשר ובקלות מעצבנת שכזאת גם הצלחת בקלילות, ברוגע וכל זה תמיד
בצניעות. עזרת לכולם, השראת אופטימיות…
ניר מזכיר תמיד, איך אפילו במעמד מרגש במהלך הטיול לפולין, בגטו וורשה, הדגשת שיש להרים את הראש,
להיות גאים שאנו יכולים לעמוד כך, וכל זאת תוך מתן כבוד שכל כך אפיין אותך…
אני נזכר בטיולים איתך לפני הצבא, לאיה נאפה, לכנרת, איך הובלת אותנו תמיד באחריות ובמסירות רבה
אלינו, החברים שלך. תמיד כיוונת בדרכך וסיפרת סיפורים, תמיד ספונטני, ההוואי והחברים היו בראש מעינך
ובכל זאת היית השקול והזהיר בחבורה…
כך, כמו תמיד בשקט ובבטחה הייתה גבורתך.
בסיום הלימודים, כשדיברנו על הגיוס לצה"ל, תמיד ציינת את הרצון שלך לתרום, לעשות שירות משמעותי
בתפקיד לוחם – ויהי מה…
בחרת להתגייס כלוחם בתותחנים, מסיבה ששם המסלול לפיקוד וקצונה מהיר יותר, שחלילה לא תבזבז זמן
על תפקיד שהוא פחות מהכי משמעותי, הכי תורם…
וכך היה, כמו תמיד, תכננת קדימה, הצבת מטרות והשגת אותן. הנתינה, הפטריוטיות והשליחות היו אבן
לרגליך, כמו החינוך שקיבלת בבית והתפוח לא נפל רחוק מהעץ…
כשהגעתי לבה"ד 1 (אתה היית על סף סיום הקורס) וסגרתי שבת ראשונה כצוער צעיר לחוץ מאוד, ארגנת
את הציוד לקראת שבוע אימונים ומייד הגעת אליי בקלילות האופיינית שלך. עזרת לי, נתת עצות, זרקת
טיפים, השראת אופטימיות. כך היית לנו אב, אח, חבר…
גם ברגעים קשים כשהיית מ"מ או סמסו"ל כאשר החברים כבר השתחררו והיציאות לבית היו קשות – תמיד
חייכת, הסתכלת על הצד החיובי, היית גאה בתרומה שלך וכמו שתמיד אמרת: "מהכיתה שלנו יצאו איזה
עשרה קצינים…"
מה שבטוח, אף פעם לא התלוננת, אף פעם. אהבת את הצבא ולאחר השחרור כבר ייחלת למילואים.
כך כמו תמיד, בשקט ובבטחה הייתה גבורתך.
לפני הטיסה לדרום אמריקה נפגשנו ויצאנו בערבים, ערבי חברים שכאלה, אני, אתה, ניר ונועם, תמיד
בלטת בשיחות, סיפרת חוויות, היית דעתן במובן החיובי ובכל עמדה ניכרו היושר והערכיות שלך.
סיפרת על התוכניות לעתיד, התלבטת, מצד אחד רצית ללמוד הנדסת בניין ומצד שני החזון שלך כיוון אותך
לתחום החינוך: רצית להיות מנהל בית ספר ומשם להתקדם לראשות העיר, אהבת את הנגב ואפילו חשבת
להקים בו ישוב…
מי היה מאמין שהיו אלה פגישות הפרידה שלנו ולא רק לתקופת הטיול כמו שתכננת ותמיד הגשמת…
אפשר לספר רבות אודות אישיותך המדהימה אבל אני מכיר אותך, לא אהבת את כל הדרמות האלה, לא
אהבת שמהללים ומשבחים אותך. אם היינו יכולים לראות אותך אז בטח היית מסמיק עכשיו…
אנחנו רוצים שתדע שמאוד אהבנו אותך, הערצנו אותך ותמיד סמכנו עליך.
נתגעגע אליך מאוד,
אוהבים,
החברים שלך.
* כתב דרור דהן בהלוויה, הינו מחבריו הטובים של עדי עוד מכיתה א'
